אתם יכולים להבין לבד מה הפוסט הזה הולך לסכם. יצאתי לטיול עם קבוצה מסוכנת ממרכז הארץ בהובלת רועי שפית. למי שטרם נתקל ברועי שפית, מדובר על רוכב כתום מושחז ברמות הגבוהות, שמכיר את הרי ירושלים כמו את כף ידו. מראש ידעתי שטיול עם שפית זה לא טיול בפארק, אבל הקבוצה היחסית גדולה (16 רוכבים) וההצעה של שפית למצוא מסלולי מעקף לאתגרים גדולים שבמסלול, גרמו לי להבין שיהיה בסדר.
ובאמת היה בסדר. זה אני הבעיה. יצאנו מלטרון אחרי לילה קשה של שעה פחות בשינה. השבילים מוכרים מטיולים אחרים, אבל הקצב, אוי הקצב. 16 רוכבים שידית הגז לא חוזרת אצלם למקום והטכניקה גבוהה מאוד ככה שהם רוב הזמן על שני גלגלים, לפעמים גם על אחד. עברנו את מסילת ציון ו-20 ק"מ ראשונים בלי לשים לב, עצרנו לקפה ביער קדושים והמשכנו בדרך.
הרי ירושלים כמו הרי ירושלים, מלאים בעליות וירידות, שבילים רחבים ושבילים צרים, שבילים כבושים ושבילים מסולעים ומדורדרים. שפית כמו שפית דואג שהמסלול לא יהיה משעמם לרגע, מירידה מדורדרת לעלייה שאני בעיקר זוכר כמה קיללתי בקסדה כי לא הרגשתי את מפרקי הידיים מרוב מאמץ ובכל סיבוב הייתי בטוח שנגמרה ואני רואה את הקבוצה מטפסת כמו שפני סלע קפצניים. מזל שעצרנו רגע כדי ששפית יוכל לעזור לצב מסכן לחצות את השביל בבטחה.
רועי שפית מסמן לז'ק בדיוק איפה לחצות (צילום: גבע תלם)
מיער הקדושים התחברנו לדרך בורמה ואז חתכנו צפונה על גבול שמורת המסרק לכיוון שביל ישראל על שלוחת שיירות, שם טיפסנו לגובה וירדנו כדי לחצות את כביש 3955 סמוך לבית מאיר. המשכנו על דרך נוף צפונית המוכרת עד גבעת יערים ומשם עד עין לימון. התחברנו לכביש המוביל לצובה וירדנו ממנו אחרי כמה מאות מטרים ימינה חזרה לשטח. הקפנו את הר איתן ואז היו המון פיתולים, אין לי דרך אחרת לתאר את המסלול.
נחים אחרי העליה לשלוחת שיירות (צילום: חנן בן יוסף)
שפית, בדיוק של כירורג, לא רק משרטט מפות יפות אלא גם דואג להוביל קבוצה גדולה, עם מרשלים קבועים, בקצב מהיר עם עצירות קטנות רק כדי לוודא שהמאסף מגיע בזמן ולא משאיר לו זמן לנשום ולנוח. בקבוצה כזו חשובה היכולת האישית של הרוכב לא פחות מקושי תוואי השטח כי אם הייתי עושה את זה בקבוצה אחרת, היה לוקח לנו לפחות כפול זמן והרבה פחות מאמץ. אבל האדרנלין עוזר לחמצן להגיע לאיברים החיוניים בגוף, או לפחות לתחושה שזה מה שהוא עושה וכל עצירה קטנה מחזירה את הנשימה והחיוך בקסדה מתרחב. בפעם היחידה שהיינו צריכים לחזור על עקבותינו, אני די בטוח שזה בגלל שהשביל טעה, ולא שפית.
אחרי הזגזוגים בירידה מהר איתן, התחברנו לכביש 386 לכמה מטרים ואז רכבנו לאורכו מהצד של השטח על צלע הר, משחקים בשלוליות ונהנים מהנוף. שומדבר לא הכין אותנו להפתעה ששפית הוסיף למסלול- העלייה לחוות הגתות, או בשמה החדש "עליית המוות ע"ש שפית".
רמי נח בשיחים בעליית המוות (צילום: חנן בן יוסף)
עליית המוות ע"ש שפית
בגלל העצים, כמו שאפשר לראות בוידאו, העלייה הנ"ל נראית תמימה לכאורה. הבעיה מתגלה ככל שעולים לתוך מעבה היער והיא נהיית תלולה יותר ויותר, מדורדרת ומנוקדת סלעים וקוליסים עמוקים כתוצאה מהגשם שירד עד לפני ימים ספורים. הרכיבה בקבוצה צמודה גם מאטה את הקצב כדי לעזור לנופלים או סתם לעמוד אחרי מישהו שנעצר ומחפש נתיב ואז כבר הלך המומנטום ולך תתחיל עכשיו עליה כזו בעמידה מהמקום. לא פשוט. את החלק הראשון עברנו עם שני נופלים, שם בדיוק נגמרה לי הסוללה בגו פרו ומזל שהיה לי גיבוי כדי להשלים את סרטון הנפילות הכי טוב שיצא עד כה. שאפו לצלמים.
החלק השני היה בסיומה של עליה מדורדרת נוספת וכדי לעבור אותו על הרוכב לקחת סיבוב רחב יחסית בחלקו השמאלי של השביל כדי לחצות קוליס עמוק ומסולע ולתת גז כדי לסיים עוד מקטע עלייה. רוב הקבוצה נפלה שם. אני הצלחתי לא ליפול אבל באתי מצידו הימני של השביל ונתקעתי לאורך הקוליס, מה שהצריך שני גברים חסונים שידחפו אותי למעלה תוך סינון קללות והרבה גז.
מסייעים לכולם לקום ולסיים את העלייה (צילום: חנן בן יוסף)
בקבוצה נורמלית, כל אחד שעולה יורד לעזור ליתר החברים. בקבוצה שלנו כל אחד שעובר מוציא את הטלפון כדי שתהיה עוד זוית לנפילה של זה שבא אחריו, ואם לא נפל אז נעודד אותו. אבל צחוק בצד, הייתה הרבה עזרה והכוונה של המטפסים הראשונים כדי שכל הקבוצה תעבור את המכשול בלי נזקים או פציעות והרבה צחוקים.
מחכים לקורבן הבא בטריבונה (צילום: גבע תלם)
עלינו לעצירונת לנוח בחוות הגתות ומשם ירדנו כמו שבאנו, העליה הפכה לירידה ופתאום הזרימה הייתה פשוטה יותר וירדנו בקלילות, עברנו דרך יער עמינדב שם נוצרו שלוליות עמוקות שהרגישו כמו חציית ים סוף והוסיפו עוד סוג מכשול שכיף לעבור. המשכנו בעקבות שפית שהכניס לנו קצת קולינריה עד ליישוב אורה, שם ישבנו בקפה טל, מקום מקסים וסודי בין העצים שווה לבקר בו.
מתי שוב?