ימים ספורים לפני שהתחילה המלחמה ונקראתי בצו 8 למילואים, בשלהי חג סוכות, יצאו 10 רוכבים חסרי פחד למסע תלת יומי בצפון, מפאת אילוצי זמן קשים הצטרפתי ליום הראשון וכך יצא שנהניתי מהיום הראשון בלי הנפילות של היום השני.
את המסלול רקח והוביל חנן בן יוסף והוא התחיל בתחנת הדלק שבין אור עקיבא לבנימינה. משם צפונה למעגן מיכאל ושם פגשנו את רמי ועמית כהן שמאלי וירדנו לשטח. חנן הבטיח מעבר מים ארוך על ההתחלה וכגודל הציפיה גודל המעבר. לא יודע כמה מאלו שקוראים את הבלוג הזה רכבו במעבר המים הזה, אבל הוא מספיק ארוך כדי להתעקל ימינה ולא רואים את סופו, מה גם שהוא עובר תחת גשר מעבר רכבת והופך את כל האירוע לקלסטרופובי יותר.
אז הגענו למעבר המים, אחד-אחד יורדים וכולם עוברים ומי נשאר אחרון? סחבק. כמו תמיד. עכשיו הלחץ כפול כי כל מי שעבר בהצלחה מצטרף ליציע הצלמים שהורכב מרוכבים ומטיילים כאחד, כולם מקווים לתפוס נפילה שתעשה להם קופה בטיקטוק.
אני מתחיל הכי לאט שלי והגלגל הקדמי נכנס עוד ועוד לתוך המים, זה לא מעבר רדוד, ממש יכולים לחיות שם תנינים. נכנס מתחת לגשר ועובר ליד קבוצת מטיילים שמריעה, מנסה לשמור על קור רוח ולא לעשות פאדיחות בזמן שהמים שוצפים סביבי ואני מאחל לעצמי שאם כבר ליפול, לפחות שיטרוף אותי תנין, זה עדיף מלצאת למלתעות הצלמים שבחוץ.
הזמן עובר והמעבר נמשך ואחרי העיקול פתאום יוצאת השמש והכל נראה יותר, הצלמים מזייפים "כל הכבוד" כשברור שהעדיפו שאפול למים, אבל זה בסדר, גם אני מעדיף שהם ייפלו כשאני מצלם ;)
אחרי פרשת ויטבול המשכנו מזרחה עד לעין ירדנה, נותנים בגז ועושים אבק אחד לשני. חנן לא ויתר הפעם והכניס אותנו למסלולים מאתגרים במיוחד, כמו זה שבעליה לשמורת בוריקה (כן, שם אמיתי) בכניסה לחורשן. לצערינו לא גדלו בוריקות מסביב כי זו לא העונה, אבל הסלעים והמדרגות בהחלט האירו לנו פנים כשעלינו בסבך היער.
ירדנו מהחורשן והמשכנו לכיוון עמיקם, חצינו את כביש 6 בדרך ליער גלעד ומאגר רז והגענו לקפה בחניון גבעת הרקפות. קפה לא היה לנו כי כל אחד חשב שהשני מביא, אבל פנצ'ר באחורי של חנן בהחלט היה. ניפחנו אוויר והוא נשאר בצמיג אז המשכנו במסלול קרבי ונחמד לגבעה 400, שם פגשנו טיול ג'יפים שנתנו לנו להכין קפה בציוד שלהם. עמיחי תפס פיקוד על הסיטואציה ודאג שכולם ישתו קפה והג'יפים ימשיכו בדרכם בעיכוב מינימלי.
מגבעה 400 ירדנו דרומית למגידו ומשם התפצלנו- רמי ורון נסעו לעפולה לחפש לרון דיסקית שנעלמה לו ממנוף הקלאץ' והיתר המשיכו לתחנת הדלק שבצומת מגידו לתקן את הפנצ'ר של חנן.
כשסיימנו את כל התיקונים המשכנו על כביש התענכים עד יזרעאל וקצת מעל עין יזרעאל חתכנו ימינה לכיוון הגלבוע כדי להתחיל את הטיפוס.
עברנו את המכשול הראשון כקבוצה והמשכנו בטיפוס, ההר היה מלא בפודרה ועשינו המון אבק, איבדנו אחיזה בחלקים מסויימים מרוב פודרה, בעיקר בעליות. המשכנו לרכוב לאורך הגלבוע, חולפים על פני הר יהונתן וכתף שאול. הגענו לאנדרטת הנופלים של קיבוץ חפציבה שבו גדלתי ומשם הדרך למחצבת בית אלפא הייתה קצרה ביותר.
המחצבה של בית אלפא היא מונומנט מכוער שאכל חצי הר בשביל בצע כסף והשביל שמוביל אליה תמיד הפחיד אותי. ירידה תלולה חרוצה בקוליסים גבוהים ואבנים גדולות ומשוחררות שכל אחת מהן יכולה לתת סטירה לגלגל הקדמי ולזרוק את האופנוע על הצד. הירידה עם אופנוע כבד מצריך שליטה אבסולוטית בזרימה, מהירות ובבלמים כמובן, משולבים בטכניקה וקור רוח אימתני. אני נפלתי פעמיים הצידה כי אין לי אף אחד מהנ"ל, אבל במהירות נמוכה זו לא באמת נפילה...?
ירדנו בשלום משביל המחצבה והזמנתי את כל הקבוצה לקפה ומאפה אצל ההורים שלי בקיבוץ חפציבה השכן. מאפה לא היה כי אמא שלי לא ידעה שנבוא, אבל קפה הכנתי לכולם וספסוף היה מי שיקשיב לסיפורים של אבא שלי על הקיבוץ של פעם (תודה רמי, לדעתי הוא מחכה שתחזור).
זהו. הם המשיכו בלעדיי לעוד יומיים של כיף, נפילות ומק"טים (כך לפי התמונות והקבלות מהמוסך) וכמה ימים אחרי זה כבר כל חיינו השתנו ולכן לקח לי חודשיים להגיע לטיול הזה שנראה כלכך רחוק פתאום.
את המסלול הזה ועוד רבים אחרים אפשר למצוא במפת המסלולים שלי - https://bit.ly/3YtZNIq