הפרק השני של חרבות ברזל 2 הסתיים כשנכנסנו לנחל פארן אחרי מסלול חרבו דרבו באורך 55 ק"מ שגבה מאיתנו את רוב האנרגיה ושעות היממה. נכנסנו לנחל שמחים וטובי לב בשעה 15:30 לערך, כשהשמש כבר עושה קולות של שקיעה ונוטה מערבה.
למן הרגע הראשון זה נהיה קשה. דשדש עמוק, חול, חלוקי נחל, מה לא היה שם? הקילומטרים הראשונים היו מלחמה אבל כזו שעוד יכולתי לה והצלחתי לראות את דבוקת הרוכבים הראשונה לפניי ואת טל המאסף מאחוריי. היו כמה כמעט נפילות וגם נפילה אחת שהצליחו לשאוב ממני את מעט האנרגיה שעוד נותרה בי.
עשרה ק"מ לתוך המסלול, עסוק בקללות לחנן שהביא אותי לנחל פארן ולהוריי שהביאוני עד הלום, המשכתי ישר במקום לפנות ימינה בפיצול קטן שבדרך. משם הכל הידרדר במהירות (אבל בנסיעה איטית). המשכתי כמה ק"מ לבד ונפלתי בדשדש. הבנתי שאף אחד כבר לא מאחוריי ואני בערך 200 מטר צפונית למסלול המקביל שכולם עליו. הסדרתי נשימה וניסיתי להרים את האופנוע שנפל. נסיון ראשון ושני נכשלו אחרי שכבר הצלחתי להרים את האופנוע כולו אבל התיק של המצלמה מנע ממני להרים אותו עד הסוף ולהסתובב ולתפוס אותו. הנסיון השלישי הגיע אחרי 10 דקות של המתנה והשלמה עם המצב, שאם אין אני לי, מי לי? פעם שלישית גלידה והצלחתי גם להרים את האופנוע שנפל מחלקו הגבוה של השביל לחלקו הנמוך, כי למה לא להקשות עוד? הסדרתי נשימה ויצאתי שוב לדרך.
השביל הפך מדשדש עמוק לאדמה רצופה בחלוקי נחל וסלעים גדולים וחזר לדשדש שוב, מידי פעם חול. בראש אני מסביר לעצמי שוב ושוב שאסור ליפול שוב כי לא רק שאני לבד, גם מחשיך ואין לי כוח להרים את האופנוע אם ייפול שוב, כל זה בזמן שאני מקשקש בקסדה למיקרופון.
סדרה של אירועים מצערים ואובדן שליטה וסיבולת, הובילו לנפילה במקטע קצר של חול עמוק שהגעתי אליו לא מוכן. נשבע שעוד ניסיתי להרים את האופנוע אבל הוא החליק במורד תלולית החול והבנתי שאין סיכוי שאצליח לבד.
בכוחותיי האחרונים הסתכלתי באופרוד לראות אם אפשר למצוא את שאר הרוכבים. הם הגיעו לנקודת הסיום שהייתה 500 מטר דרומית מזרחית אליי. התקשרתי לשלומי, שלחתי לו מיקום וניסיתי להסביר לו איפה אני. יחד עם ורדי, אורן ויוסי הם יצאו חזרה על השביל לחפש אותי אבל לא הצליחו למצוא כי הם נסעו דרומית אליי בציר המקביל.
באקט נדיר של תושיה, נזכר בכל סרטי ההישרדות שצפיתי בהם בחיי, החלטתי לנסות לסנוור אותם עם המשקף של הקסדה, אחרי שכל נסיונות הנפנוף שלי כשלו ושלומי שהיה איתי על הקו תוך כדי פשוט לא הצליח לראות את המיקום המדויק שלי.
למרבה הפלא, זה בדיוק מה שעבד ויחידת החילוץ שינתה כיוון והגיעה ישירות אליי, חוץ מיוסי שחיפש ריגושים ונתקע אל איזה תלולית שאי אפשר היה לרדת ממנה בקלות.
שלומי עזר לי להרים את האופנוע ומיד יצאנו לנקודת הסיום.
בנקודת הסיום בפאתי מושב פארן, פגשנו את שמעון שנגמר לו הדלק יחד עם חנן. טימו וגיא שרמן יחד עם טל המאסף היו רחוקים מאיתנו ולפי העדכון שקיבלנו, שרמן נשתל בדשדש עמוק ונפל לא טוב, שבר כפול בעצם הבריח. למזלו ולמזלינו, בקבוצת ג'יפים שטיילה באיזור היה רוכב אנדורו והוא הוציא את האופנוע שלו מהשטח בזמן ששרמן עצמו חולץ בג'יפ עד פארן, משם אסף אותו האמבולנס שהזמנו לו עד לסורוקה.
ליום השלישי כבר לאף אחד לא היה כוח, אז פשוט חתכנו הביתה... שרמן עבר ניתוח והתלוצץ עם רופאיו והיום הוא מרגיש טוב וצופה באחרים רוכבים עד שיוכל לחזור.