הדו יומי הראשון שלי. כשהוזמנתי אליו, התשובה המיידית הייתה כן, כי מי לא רוצה לצאת לטיול שנתי על האופנוע שלו? וכל הכיף באדוונצ'ר זה למתוח את גבולות היכולת ולצאת להרפתאות חדשות עם האופנוע.
אבל ככל שהתחלתי לחשוב על זה יותר לעומק, הבנתי שבמצב הנוכחי יהיה לי קשה לצאת: אופנוע שאצלי פחות מחודש, גבוה לי מידי בשטח, צמיג שרובו מיועד לכביש, מסלול מאתגר מאוד על הנייר וחבורה של כרישים שעשו מספיק דו יומי כדי שיוכלו לספור חד-שנתי.
שלב ההכנות
אחרי הטיול הראשון עם הטנרה 700 (אברום, שמו הרשמי), הבנתי שאין לי ברירה ובגובה שלי, חייב להנמיך עם לינקים. הנמכתי את הכיסא והוא נוח לי יותר אבל זה עדיין לא מספיק כדי להוריד רגל יציבה בשטח ולהצליח להחזיק אותו. לשמחתי הרבה החבילה עם הלינקים להנמכה נחתה ביום שלפני הדו יומי. טלפונים זריזים לשני המוסכים הקרובים והקבועים, באמצע חג סוכות, גרם לי להבין שהיחיד שיציל אותי הוא ארז "ידי זהב"מועלם, רוכב מושחז על טנרה יפהפה ומכונאי מחונן. עם המזל שלי, חצי שעה אחרי שקיבלתי הודעה מהדואר על החבילה, הסניף נסגר! כי חול המועד והולכים לשנ"צ שם כנראה. מעדכן את ארז שאין לי לינקים, "תבוא, נסדר לך את האופנוע" הוא אומר בלי להתבלבל.
הגעתי לארז בשעות אחה"צ המאוחרות. מיד התחיל לבדוק את האופנוע: מה יש, מה אין, מה מקורי ומה הוחלף, יורה המלצות בקצב שאני לא מצליח לעקוב אחריו, והטיול עוד לא התחיל. ארז מתחיל להסביר על כיוון בולמים וסאג, מעלה ומוריד אותי מהאופנוע בקצב מסחרר ואומר לי שרק בטיול ארגיש את השינויים. סומך עליו, אחרי הכל אנחנו מכירים מ-2004.
עכשיו נשאר רק לוודא שהמסלול יהיה מתאים למאותגרים, כריש צמחוני בלהקה של עמלצים לבנים שרק צמאים לדם ואתגרים. שלומי מעדכן שדיבר עם רמי כהן שמאלי, שתכנן ויוביל את המסלול, ומה שיהיה מאתגר, נעקוף. שמח וטוב לב אני הולך לישון אחרי שארזתי תיק שברובו אין לי צורך בכלל, אבל שיהיה, האופנוע סוחב. ישנתי לסירוגין, גם מהחשש מהאתגר אבל בעיקר מההתרגשות של דו יומי ראשון והאמנתי שיהיה בסדר.
לירון והחבר'ה (צילום: גבע תלם)
היום הראשון
יצאנו בבוקר מקיבוץ יקום אחרי קפה ומאפה בנסיעה רגועה לקיבוץ יסעור, שם פגשנו את שאר הקבוצה. רמי המוביל יגיע באיחור וחנן בן יוסף לוקח את ההובלה. שתי דקות מתחנת הדלק ואנחנו בשטח. כיאה לגליל המערבי, השטח כולל הרבה אדמה, חלקה מעובדת ורובה מהודקת ושזורה באבנים וסלעים שרק מחכים לרוכב חסר נסיון כדי להפילו ארצה.
אבל לא אני אפול במלכודות פשוטות. ארז הבטיח ואז קיים, כאילו הפייה מסינדרלה כישפה את האופנוע עם שרביט הקסמים ופתאום הוא עובד יחד איתי במקום לנסות לזרוק אותי ממנו בכל מהמורה ואני נהנה מכל רגע. טעינו קצת בדרך כי מסתבר שתוואי שטח יכול להשתנות מידי פעם, בטח אם מדובר על שטחים חקלאיים, הסתובבנו חזרה כמה וכמה פעמים, בקושי רב לנמוכים כמוני שהתחפרו באדמה עם צמיג חסר שיניים וכבר בהתחלה התחלתי להתעייף, בתקווה שמכאן זה רק ישתפר.
אתגר ראשון
הגענו לעצירה ראשונה למרגלות הר הגמל. רודפי האתגרים מצאו לעצמם סלע שיזרוק אותם באוויר, אחלה הזדמנות לצלם. ממשיכים במסלול, קצת סלעים, קצת אבנים, שום אתגר רציני שיסגיר את הירידה שהולכת להגיע, כאשר יגורתי, בא לי. ירידה לא ארוכה בכלל אבל תלולה, רצופת מדרגות, סלעים ודרדרת. חובבי האתגרים ירדו ראשונים, כמובן, למעט בודדים כולם נפלו בשלב זה או אחר, מה שרק מוריד את רמת הבטחון העצמי שלי כי אם הם נפלו, איפה אני אסיים? אחד אחרי השני מגיעים לתחתית הירידה וחצי קבוצה כבר מחכה למטה, שם מתחילים ההימורים על מי ייפול, באיזה שלב וכמה פעמים במהלך ירידה אחת. לצד חורשי המזימות (הכל בצחוק ובאהבה, כמובן), יש גם את אלה שעוזרים, תומכים, מכוונים ומוודאים שכולם יעברו בשלום (הכל יחסי).
אם רון "הגבוה" נפל, כנראה שהאתגר כבר לא קל (צילום: גבע תלם)
הקבוצה במעלה ההר מצטמצת לכדי בודדים, ואני שעד כה התחבאתי מאחורי המצלמות כדי לתעד הכל, מבין שהגיע תורי. לירון ושלומי מכוונים וכהרגלי בקודש, האופנוע נופל לי ימינה עוד לפני תחילת הירידה, אולי מהלחץ. החבורה למטה צוהלת, מישהו פגע בהימור כנראה. לירון מלווה אותי ונותן עצות, אני מתקדם אט אט לדרך שממנה אין חזור והברקסים כבר לא יחזיקו אותי במקום, מוודא שהמצלמות מקליטות ויוצא לדרך. בשניה הראשונה, כשהרגליים כבר על הרגליות, העיניים מחפשות את השביל, המוח חושב "מה אם" והבי*ים שלי כנראה נשארו במעלה ההר, אבל יחד עם האדרנלין שעובד שעות נוספות והתנופה מהירידה אני מצליח לנווט את האופנוע לחוף מבטחים ישר אל קבוצת הכרישים הצוהלת והמעודדת, שגם מבינה שהתגברתי על המכשול הרציני הראשון (והלא אחרון) בטיול הזה. התחושה שיש כשמגיעים למטה ומסתכלים על מה שעברנו היא בדיוק הסיבה שבגללה אני רוכב בשטח.
מסדירים נשימה ועולים על הכלים, עוברים את שעב, שורשים ועצמון בדרך לתל יודפת לפגוש את רמי שיחבור אלינו וייקח את ההובלה. אחרי עצירה קטנה ומנוחה רמי מגיע ומשתומם שהיו אתגרים במסלול שתיכנן, שאמור היה להיות קל "כמו כביש 6" לדבריו. אני מנסה להבין אם זה כי רמי רוכב בחסד ומה עוד צופה לי ההמשך. לשמחתי, למרות קצת דרדרת ואבנים קופצות השבילים מאירים לי פנים והדרך נפתחת.
את ההרים ומטעי הזיתים של הגליל המערבי מתחילים להחליף פרדסים ודקלים של עמק הירדן והכינרת.
מתקדמים מזרחה לאורך כביש 77 אבל מהצד של השטח ובצומת פוריה מתחילים להדרים לכיוון הזורעים ובקעת יבניאל עד לתחנת הדלק שבין פוריה לאלומות. עם הנוף של הכינרת בעיניים אנחנו יורדים בירידה תלולה דרומית לקבוצת כנרת לתוך בקעת הירדן ומשם לאורכו דרך השטח עד למנחמיה, שם נעשה את הלילה.
טבילה קצרה בבריכה, קפיצה קטנה להמבורגר בצומת צמח וחוזרים כדי לחגוג 3 ימי הולדת עמוסים בשתיה, עוגות ופיצוחים. רק שמישהו שכח את הפיצוחים בחנות ורק לאחר תחקיר אירוע מעמיק וחיפושים נרחבים בגזרה, אורן המנכ"ל ומארגן הטיול מתקשר לחנות ומגלה שהיא נשארה שם אחרי ששילם. טלפון אחד והשליח עם הפיצוחים כבר בדרך והחגיגות בינתיים יצאו לדרך.
יוסי בפוזה אופיינית (צילום: גבע תלם)
היום השני
החבורה מתעוררת, עולים על ציוד ויוצאים לצוד קפה ומאפה, עם שני רוכבים נוספים שהצטרפו בלילה ובבוקר.
רמי מתדרך איזה אתגרים צופן לנו המסלול ובדרך לנקודת ההתחלה אנחנו חולפים על פני עשרות רבות של אופנועים מכל הסוגים בטיול של מועדון האופנועים הישראלי, כל כך הרבה אופנועים שלרגע חשבתי שחלקם ימשיכו איתנו לשטח, אבל זה לא קרה. בעצה אחת אנחנו מחליטים שאם עברנו את הירידה האימתנית של אתמול, נוכל גם לעבור את העליה האימתנית של מעלה יששכר שממנו חששנו עוד בטרם היציאה לטיול. המסלול זורם, שני מעברי מים פוטוגניים מאוד מוציאים תמונות טובות ומיד מגיעים לעלייה משמעותית ראשונה. מתחתית העליה אני מזהה את יוסי המנוסה על KTM890R עומד כמעט בסיומה ומחכה לסיוע, הדופק מתחיל לעלות ואני עולה לעזור לו יחד עם אורן, דחיפה קלה והוא יוצא לדרך, אורן שועט אחריו ומקפץ מעל המכשולים בדרך לסיים את העלייה. רותם שהצטרף בבוקר עם הטנרה השחור ואני נותרנו לבד בתחתית.
ורדי ויוסי מדגמנים מעבר מים זוגי (צילום: גבע תלם)
שוב אני מבין שהגיע תורי, כי להיות אחרון לגמרי וליפול, זה פחות נעים כי מישהו יצטרך לרדת לעזור אחרי שכבר עלה. עולה על האופנוע ומנסה להתחקות אחרי השביל שבו עבר אורן דקה לפניי, זה עובד כמו קסם והאופנוע ואני כמו כלים שלובים מדלגים מצד אחד של השביל לצידו השני ומשלימים את העלייה בקלות לא אופיינית.
אתגר שני
החלק הראשון מאחוריי, אבל החלק המאתגר של העליה עוד לפניי, כך הסתבר לי כשסיימתי את החלק הראשון והרמתי את הראש, צריך לעבוד על תיאום הציפיות שלי עם רמי. העלייה, שאורכה כ-200 מטר ורצופה דרדרת, מסתיימת בקצה העליון במדרגות סלע שאינן תלולות אבל מצריכות טכניקה מהסוג שאין לי. רמי המוביל וטימו עומדים לאורך העלייה כדי להכווין את העולים ולספק סיוע יבשתי. ממש לצד הקצה עומדת חבורת הכרישים ומצלמת סרטוני וידאו עמוסי בדיחות והימורים על מי יגיע לאן. סמוך ובטוח בכישוריי אני יוצא לדרך אבל מהר מאוד מאבד מומנטום, ממשיך עד אחרי אמצע העלייה ואז מאבד כוח וריכוז, בוחר נתיב פחות מוצלח ויותר מסולע, נעמד עם האופנוע ונופל לצד. הפגיעה היא רק באגו לשמחתי. עייף מהמאמץ אני מסמיך את טימו לעלות את אברום את מה שנותר מהעלייה והוא לא מהסס ועולה בקלילות שאופיינית למנוסים וגבוהים ממני.
אורן במהלך הטיפוס הארוך לפסגה (צילום: גבע תלם)
בהגיעי לפסגה בתום מסע רגלי אני מבין שאני לא היחיד שלא כבש אותה הפעם. אילן אבני, שכני בהוד השרון מתח שריר ממש בקצה העלייה ורותם והטנרה שעלו אחריי הגיעו עד לקצה ואז בריקוד משותף יצרו סחרור שהסתיים בנפילה, ללא נפגעים הפעם.
ממשיכים מערבה על רמת יששכר כמעט עד טייבה ואז דרומה מזרחית למושב מולדת, אל הנופים שבהם גדלתי. השבילים בין השדות פתוחים ורחבים ואנחנו עושים המון אבק בקצב מהיר. חוצים את כביש 71 (עפולה- בית שאן) מזרחית לקיבוץ בית השיטה ומדרימים לבריכות הדגים של בית אלפא. מתחברים לשביל לאורך נחל חרוד וחולפים על פני קיבוץ הולדתי (חפציבה) בדרך לגדעונה.
מגדעונה, אחרי עצירה קלה לתכנון המשך המסלול, אנחנו עולים בשביל נחש מפותל עד לכתף שאול. בשביל אני מצליח ליפול פעם נוספת ללא סיבה נראית עין, כי למרות שהוא לא פשוט טכנית, יכולתי לו ברוב שלביו.
עולים לכתף שאול, מצטלמים וממשיכים בדרך נוף גלבוע עד מצפור הר ברקן, משם יורדים לשטח לכיוון מלכישוע, נקודת הסיום. אנחנו נוסעים לאורך גדר ההפרדה וחולפים דרומית למעלה גלבוע ולחוות הרוח הענקית וממש בכניסה למלכישוע עוצרים בנקודת תצפית לקפה אחרון לפני פיזור. עוד לפני שרתחו המים עוצרים לידינו טנרה מנקר עיניים ולצידו KTM חביב, מהקסדה מבצבץ פרצופו של ארז מועלם נושא שני אבטיחים קטנים, אחלה סגירה סימבולית לטיול דו יומי ראשון.
אחרי קפה ועוגה בקיבוץ אצל ההורים אני עוד מספיק לפגוש את טימו בכביש 6, שעצר לעזור לרוכב צעיר שכנראה נאלץ להיפרד מהמנוע של ה-Duke 390 שלו. חוץ מלהביע תנחומינו לא היה הרבה שיכולנו לעשות ואחרי שהגרר הוזמן, המשכנו לדרכינו.