את הדו יומי האחרון, 15-16.12.2022, תכננו עוד בדו יומי הראשון שבו השתתפתי (תזכורת בפוסט הזה) וכבר אז נעצתי את התאריך ביומן, כך שהיו לי חודשיים להתכונן נפשית ופיזית וכמובן להוציא עוד כסף על שדרוגים לאופנוע וציוד שכנראה לא אצטרך, אבל יגרום לי להרגיש טוב שיש לי אותו.
התכנון היה לצאת בקבוצה של לפחות עשרה רוכבים אבל פציעות ואירועים צמצמו את הקבוצה לשמונה אמיצים שירדו למדבר לחמישי-שישי עם תכנון להפוך את הדו-יומי לתלת-יומי ולהמשיך לרכוב גם בשבת. לצורך כך תוגברו משמרות יצירת המסלולים של המוביל חנן בן יוסף, הראשון שהגיע דרומה כבר ביום רביעי וחיכה לכולנו בירוחם.
קבענו להיפגש ולצאת מתחנת הדלק בירוחם, אבל שלומי שכח משהו בבית וכולנו נאלצנו לשתות קפה לאט כדי שיספיק להגיע ויצאנו באיחור של שעה לדרך. המסלול שהכין לנו חנן ביום הראשון התפרס על פני כמעט 120 ק"מ, מסלול שאמור לקחת יום רכיבה עם מספיק עצירות בדרך. מזג האוויר היה לגמרי לטובתינו ולמרות שבאנו מוכנים לקור דרומי, השמש חיממה אותנו מספיק כדי שנרכב כאילו הקיץ עדיין פה. עמוסים בתיקים יצאנו דרומה מתחת הדלק ואחרי מספר קילומטרים חנן חתך מכביש 204 שמאלה לשטח.
שלושה בעקבות אחד. מחלצים את חנן שהתחפר בעלייה (צילום: גבע תלם)
הקילומטרים הראשונים היו חימום מצוין לקראת מעלה אברהם שלא אמור היה להוות מכשול לחבורה מנוסה של רוכבים אבל עצר אותנו יפה יפה. חנן שהוביל עשה את הספתח של הנפילות, אחריו הגיע שלומי, חנן השני הלך לחפש מסלול עוקף נפילות ושקע כלכך עמוק ששלושה רוכבים היו צריכים לחלץ אותו ושלומי השני כנראה התייאש מלחכות שכולם יעלו כבר, שכשהגיע תורו האופנוע שלו נשכב לנוח על הצד. ואני? אני שמרתי את הנפילות שלי למקומות פחות מאתגרים, כרגיל (מציע בחום לצפות בסרטון).
חסר סבלנות כהרגלו, יוסי מחכה לכולם במעלה אברהם (צילום: גבע תלם)
עברנו את מעלה אברהם אחרי עצירה קטנה למים וצילומים של תחילת טיול ואחרי דקות ספורות הגענו לאתגרים הבאים. סדרת ירידות מדורדרות על שפת מצוק, שמצדן הימני מדרגות אימתניות שלא מתאימות לרוכבי אדוונצ'ר ומצידן השמאלי קרובות מאוד לתהום. לרדת ירידה תלולה ומדורדרת עם כלי ששוקל 200 ק"ג בלי תיקים, הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע ודרושה שליטה טובה בברקסים. עד לאחרונה הייתי חסיד של הברקס האחורי בלבד בשטח אבל למדתי שלא כך הדבר וצריך לדעת לשחק עם הברקס הקדמי בעדינות כדי שלא יינעל, אבל אי אפשר לוותר עליו.
עברנו את הירידות בשלום יחסית, למעט נפילה שלי במקום (שיצאה מצוין בוידאו, מקווה שראיתם) ואחת של חנן שטוען (וצודק) למשיכה מיותרת של עמיחי באופנוע שלו תוך כדי ירידת המדרגה הגדולה, דבר שגרם לו לסטות, לאבד שיווי משקל ולהיתקע עם צד ה-DR בצלע ההר בעצבים. את אותה מדרגה גדולה אני ירדתי די בקושי, למרות כל הבטחון העצמי שלי, הייתה שם הצלה שאם לא הייתה מסתיימת טוב, כנראה שהייתה מסיימת לי את הטיול קצת אחרי שהתחיל (וכן, יש שתי זוויות של ההצלה בסרטון).
סיימנו את הירידות המדורדרות והגענו לחול הצבעוני. לחלוטין נשמע כמו משחק ילדים, אם לא היה מדובר בעלייה יחסית תלולה שבסיומה אמבטיית חול שרק אחרי שעמיחי וחנן שקעו בה, הבנו כמה היא עמוקה. עמיחי חולץ, חנן חילץ לאחור ועקף את האירוע המאתגר ובזה אחר זה עברו כולם את האמבטיה עם הרבה גז עד שנשארתי אחרון כי הייתי עסוק בלצלם. ממרום העלייה ירדתי לכיוון האופנוע, משאיר מאחוריי 7 רוכבים צמאי דם ונפילות שמהמרים איפה ומתי אפול. לא נתתי להם את הסיפוק הזה וממש לפני אמבטיית החול חתכתי שמאלה כדי להתחמק מהאתגר ולא לתת להם הסיפוק שבנפילה (נוספת) שלי.
יוסי באמבטיית החול בחולות הצבעוניים (צילום: גבע תלם)
המשכנו לרכוב קצת (כל האתגרים היו בשעתיים הראשונות של המסלול) ועשינו עצירה לקפה, לא לפני שהחלקתי ופגשתי את הרצפה פעם נוספת כי הסתכלתי אחורה לראות מי מאחוריי ואם המצלמת 360 מצלמת בזווית הנכונה. למדתי שלא כדאי לעשות את זה ברכיבה.
שלומי מראה לנו איך לצאת בסטייל מאמבטיית החול (צילום: גבע תלם)
אחרי כל האתגרים שעברנו בחלק הראשון של היום, הגענו לכביש 227 הסגור. כביש מדהים שמשאיר את כביש 10 הרבה מאחור מבחינת חוויית הרכיבה והנופים, אבל קצת קצר יותר. ירדנו בסרפנטינות של מעלה עקרבים ופנינו שמאלה, חוצים את נחל צין מערבה לכיוון מפעלי ים המלח. הלכנו לאיבוד קצת בשבילים הרחבים שמאפשרים רכיבה במהירות כביש אבל בשטח והגענו עד שדה הבולבוסים בואכה הר צין.
מהבולבוסים, שעמיחי עד היום בטוח שעבדנו עליו והם סתם אבנים שמישהו זרק שם, המשכנו לתת בגז מערבה כשהשמש כבר במגמת ירידה ויחד עם ענני האבק שעשינו, היה לא פשוט להתחמק מסלעים סוררים שקופצים עליך מתוך השביל. השתעשעשנו קצת בדשדש קליל וקצר ועלינו את מעלה צין, עלייה ארוכה מאוד עם חלק תלול בסוף שלכל אורכה אבנים קטנות שגורמות לאיבוד אחיזה ולצורך בתנופה כדי לנוע קדימה. את היום סיימנו בשעה 16.00, קצת לפני השקיעה, במדרשת בן גוריון, שם גם אכלנו ארוחת ערב לפני שהמשכנו לנקודת הלינה בחאן חווארים. את היום סיימנו בויכוח לגבי כמות האתגרים ביום השני והאם לא שווה להוסיף עוד אתגרים למה שנראה לנו כמסלול בסיסי. כמה טעינו.
התעוררנו בבוקר, משכנו את הזמן כיאה לחבורת גברים לפני פרישה (חלקם רחוקים יותר מאחרים) ויצאנו לארוחת בוקר ותדלוק בעבדת. משם יצאנו צפונה על הכביש לכיוון הר הנגב ובבור חווארים ירדנו שמאלה לשטח. קצת התברברנו עד שמצאנו את המסלול המתוכנן אבל בסוף זה קרה. עלינו צפונה וחתכנו את נחל הבשור מערבה. השביל לא היה יוצא דופן, קצת עליות וירידות מדורדרות אבל לא כאלה שעצרנו אותנו יותר מידי, הרבה יותר קוליסים שחוצים את המסלול מהיום הראשון אבל לא משהו יוצא דופן.
ממשיכים ברכיבה בשטח, מרחוק כבר רואים את העין של טללים (תחנת הפאנלים הסולריים עם מגדל הקרן) ואנחנו רוכבים גבוה על המצוק. לצידינו ירידות תלולות שגם ברגל לא הייתי מנסה לרדת אבל המצוק רחב ואין סכנה נשקפת לעין. באחת הירידות חנן ושלומי שהיו ראשונים נעצרו. איבדנו את הדרך כבר מספר פעמים והייתי בטוח שמדובר על עוד סיבוב פרסה שצריך לבצע, הפעם בירידה די תלולה, אבל מהר מאוד הבנתי שלא עצרנו כדי להסתובב. המסלול התמים של היום השני הביא איתו את האתגר הגדול ביותר של המסלול: הר בוקר - ירידה תלולה שמתחילה במדרגות סלע אימתניות, כאלה שג'יפים שעוברים שם שמים אבנים כדי שיוכלו לעבור.
מהנדסים מסלול ירידה במדרגות האימתניות (צילום: גבע תלם)
לאחר דקות מספר של הינדוס מסלולים מצד כל המשתתפים ועבודה של בטחון עצמי של עבדכם הנאמן, התחילו הרוכבים האמיצים לרדת אחד אחרי השני. יוסי אפילו לא חיכה שארים את המצלמה וירד בלי לחשוב פעמיים, אחריו חנן, חנן השני, שלומי, עמיחי, רון ושלומי השני, ומי נשאר אחרון? ניחשתם נכון. רון ועמיחי חזרו כדי לתת לי את התמיכה הנפשית והפיזית כדי שארד בשלום תוך שאני כבר מכין בראש את רשימת המק"טים שאצטרך לרכוש אחרי הטיול. ס"מ אחרי ס"מ ירדתי בלי למהר ובלי אגו כשבמורד המסלול כל הטלפונים כבר שלופים על מצד וידאו עם ריח הנפילה באוויר. אבל לא אני אתן להם את התענוג שבסרטון ויראלי (כבר היה להם אחד מהיום הראשון, כן?) ואחרי שירדתי את המדרגה כל שנותר לי הוא לשחרר ברקסים ולתת לאברום לסחוב אותי למטה בראש מורם.
שלומי מדגמן ירידה (צילום: גבע תלם)
משם המשכנו בנחל זיתן לכיוון דרום-מערב מתחת לכתף שבטה ופניה אחת לא נכונה הכניסה אותנו לתוך תוואי של נחל במקום להמשיך על השביל שהיה מספר מטרים ממנו. בנחל נהנינו מדשדש רדוד ועמוק עד עמוק מאוד ושיחים מלטפים בקשיחות בשני צידיו. תוואי הנחל הסתיים במבוי סתום והיציאה ההגיוניות היחידה ממנו הייתה עלייה של 5 מטרים תלולים עם פודרה עמוקה וטרייה. יוסי וחנן כמובן ניסו לעבור במסלול לצרצרים וגבו שעת עבודה של 3 רוכבים שעזרו להם לצאת. כל השאר חזרו על עקבותיהם והוסיפו פודרה לעלייה. בהצלחה למי שבא אחרינו.
רון ושלומי עוזרים לחנן לצאת מתוואי הנחל ולחזור לשביל (צילום: גבע תלם)
הדשדש לא הסתיים בנחל ואחרי שיצאנו ממנו קיבלנו מספר קילומטרים מדושדשים כהוגן בנחל ניצנה, כלכך הייתי עסוק בלא ליפול שלא זכרתי אפילו לצלם וגם נפלתי פעמיים, כנראה כי היה לי יותר בטחון עצמי מאשר טכניקה לדשדש. סיימנו את המסלול בעזוז, מדושדשים אך מרוצים וגם נורא רעבים. עמיחי חתך כדי להספיק לקבל את השבת לפני שתגיע וכולם פה אחד הסכימו שהיום השלישי מיותר אחרי מה שעברנו. המשכנו לפאב בטללים שכמובן היה סגור אז נאלצנו להסתפק בממתקים וקפה בתחנת הדלק ברמת חובב ומשם הביתה. תם ונשלם הדו יומי השני.